זיכרון של רגש
זה היה ימים כאלה. זה היה יוני כמו עכשיו. זה היה לפני כמה עשורים. אלו היו שנים לא קלות, אבל גם את המלחמה לא הייתה לנו מחוץ לחלונות. בימים אלו של יוני לפני ארבעים שנה, ספרד כבר פתחה את המונדיאל.
איטליה הייתה שם, כמו תמיד. לזכור את זה היום זה כואב במיוחד אחרי שני פספוסים רצופים של מוקדמות המונדיאל. זו הייתה נבחרת איטליה הרגילה שיוצאת לשחק לגביע עולם עם הרטינות והרטינות הרגילות. מקורבים ואוהדים לא היו לגמרי משוכנעים בהרכב הזה. בדיוק כמו שזה קורה תמיד, או כמעט תמיד.
המפקד
בראש הקבוצה ההיא עמד אדם, פריוליאני שמו אנצו בארזוט, אחד מהאישים המוערכים ביותר, ונשכחים במהרה, בעולם הכדורגל המשעמם והחולף. אותו מאמן שהסיע אותה ארבע שנים קודם לכן למונדיאל ארגנטינה, זה שגרם לנו לגלות פאולו רוסי ed אנטוניו קבריני.
באותו גביע העולם של דרום אמריקה סיימה נבחרת איטליה במקום הרביעי, אפילו בין חרטות רבות. זו הייתה הנבחרת היפה ביותר בחמישים השנים האחרונות, לדעתו, המפוקפקת מאוד, של הסופר. אפילו יותר יפים מאלה שיזכו מאוחר יותר, בשנים ובעשורים הבאים, באליפויות עולם ובאליפויות אירופה.
שנות ה 80
באחד משיריו המפורסמים שאל את עצמו הזמר-יוצר רף: מה יישאר משנות ה-80 האלה? כל כך הרבה כאב וכעס, אם אתה חושב רק על הטבח בתחנת בולוניה, 1 agosto 1980, שעלה בחייו של א אנשי 85 אנשים חפים מפשע, או רצח הקשור למאפיה, 3 ספטמבר 1982של גנרל קרלו אלברטו דלה קיזה, אשתו, עמנואלה סטי קאררו וסוכן דומניקו רוסו. הניצחון הזה הגיע באמצע, כמעט כאילו כדי להעלות לנו חיוך אחרי שבכינו קורבנות תמימים ולפני ששפכו עוד.
בצהלתו הבלתי ניתנת להדחה ואייקונית של נשיא הרפובליקה שלנו, סנדרו פרטיני, היה כל הרצון של מדינה לצאת משנים אפלות ולהראות לעולם את הפנים הטובות ביותר שלנו. ואת הפנים הטובות ביותר של ארצנו סימלו, באופן לא מפתיע, שני פריוליאנים: אנצו בארזוט e דינו זוף. שני המפקדים, אחד על הספסל, השני במגרש.
ההחלטה לא לדבר יותר
ענווה, עבודה ומעט מילים, זו הייתה אמונתם. ואז גאווה שאין לה שיעור. לאחר 3 המשחקים הראשונים, חסרי צבע בעליל, עם 3 תוצאות תיקו דהויות מול פולין, פרו וקמרון, העיתונות החלה לתקוף את הקבוצה ואת השחקנים האישיים. שמועות לא מבוקרות ובלתי קבילות החלו להסתובב. ההחלטה להתרוקן הייתה רק תוצאה טבעית של התקפות שחרגו הרבה מעבר להיבט הטכני הטהור והפשוט.
דובר הקבוצה היה הקפטן שלה, דינו זוף. הדובר הטוב ביותר האפשרי במהלך הפסקת עיתונות, זה שתמיד העדיף לתת לאנשים לדבר... העובדות. השקט הזה היה באמת הלבנה הראשונה שבנתה את ההצלחה הזאת ובואו נדמיין את זה, דינו הגדול, בתוך חדר ההלבשה, הוא שבגיל 40 שיחק בטורניר הגדול האחרון שלו בקריירה, שמדבר אל חבריו לקבוצה כמו ג'ון בלושי חדש, מבית החיות, מדקלם את המשפט המפורסם: כשהמצב נהיה קשה, הקשים יכולים לשחק.
זה היה ימים כאלה ותחילת החלום
זה היה ימים כאלה. מאותו רגע התחילו אירועים, מבחינה ספורטיבית, שמי שהתמזל מזלם לחוות אותם לעולם לא ישכח. כמו אחר הצהריים ההוא של 5 יולי 1982 באצטדיון סריה בברצלונה...
אבל זה סיפור אחר, בלתי נשכח.
