לפעמים קל מאוד ליפול לקלישאות ... בכתיבת מאמר זה חשבתי שקידום מושג שכבר פחות או יותר משותף לשכל הישר, שכן "חשוב להביע רגשות" נראה פשוט מאוד. כל פסיכולוג יסכים עם הצהרה זו, כמו גם לאלה הפחות קרובים למגזר; אם היום אנו מדברים על יחסי נפש וגוף, מעבירים עד כמה ההיסטוריה של המחשבה והרפואה העדיפה זה את זה, מתעוררת אחדות, מכונה הדורשת סינכרון של שניהם. בקצרה: הנפש והגוף הם אחד.
בכוונתי להקרין שאלה עתיקת יומין זו לימינו כדי להדגים עד כמה זה נושא עכשווי, גם אם הוא מתוארך היסטורית.
אֵיך? העברת המוקד כרגע מיחסי גוף ונפש אל פתולוגיה של גידול.
כאן נכנסים לתמונה שני ענפים של הפסיכולוגיה הקלינית: נַפשִׁי גוּפָנִי ו פסיכו-אונקולוגיה.
הראשון נועד לפענח את אותם מנגנונים שגורמים לתכונות אישיות מסוימות לתרום להתפרצות מחלות גופניות, במיוחד מחלות לב וכלי דם ואונקולוגיות. השנייה נובעת מהמפגש בין פסיכולוגיה לאונקולוגיה, בדיוק פסיכו-אונקולוגיה; גישה ספציפית להיבטים הפסיכולוגיים של סרטן.
מה הקשר בין גידולים לרגשות?
הראשון שהתייחס לשני היסודות הללו היה גלן מפרגמום, רופא מיוון העתיקה: הוא היה משוכנע בעובדה שיש מכנה משותף מינימלי בין הנפש לגידולים ומאז האחרון נקשר בהסטות של הטון של מצב רוח ומערכת חיסונית מוחלשת.
הרבה נעשה עוד מימי גלן, אך ההנחה הבסיסית שלו נותרה ללא שינוי, ואכן מצאה אישור: היום אנחנו מדברים על אישיות מסוג C (אישיות נוטה לסרטן).
Il סוג ג מכיל סדרה של עמדות ותכונות רגשיות מוגדרות היטב, כגון ציות, קונפורמיות, חיפוש מתמיד לאישור, פסיביות, חוסר אסרטיביות, נטייה להדחיק רגשות כמו כעס ותוקפנות.
מחקרים קליניים הובילו לידי ביטוי כיצד חייהם של נבדקים אלו התאפיינו בנוכחות אירועים טראומטיים משמעותיים בתקופה שבין שנתיים לעשר שנים לפני האבחנה; נתקלתם לעיתים קרובות הפסדים רגשיים שהאדם נאלץ להתמודד איתו, במיוחד במקרים של סרטן השד, הרחם והריאות. מאפייני אישיות, אירועי חיים ובעיקר נטייה להדחקת רגשות יכולים אפוא להגביר את הרגישות למחלה.
השאלה אולי נראית מאוד טכנית, אבל מה שאני מתכוון להעביר לקורא הוא החשיבות של המנגנון הזה: רגש מעוכב או מודחק, אופייני לאישיות מסוג C, שאינו משוכלל פסיכולוגית זה משתחרר בערוצים סומטיים, וכתוצאה מכך השפעה ביולוגית מדויקת או תגובה חיסונית מופחתת (פגיעות רבה יותר למחלה).
"למה זה קרה לי?" חולה הסרטן מתמודד עם נושאים שכנראה טרם השלים, במיוחד אם הופעת המחלה מתרחשת בגיל צעיר; אני מדבר על נושאי החיים, הכאב, המוות. ישנם תחושות רבות שהנושא מוצא עצמו חווה; רגשות עזים מאוד השוקלים את דחיית המצב, חוסר אמון, כעס, ייאוש ותחושת חוסר מציאות. אל נפשו של האדם פולשות אלף שאלות, שלעתים קרובות, אפילו לא הרופאים יודעים לענות עליהן: מדוע זה קרה לי? מה יקרה לי עכשיו? - אני אמות? - האם אוכל להתמודד עם המחלה?
בהתחשב במאפייני האישיות מסוג C שתוארה לעיל, אני מביא שוב את תשומת ליבו של הקוראהַחצָנָה, כלומר לעודד את חולה הסרטן להביע ולתקשר את רגשותיו, וללמד אותם במובן מסוים לעשות את מה שמעולם לא למד בעבר ואשר, באחוזים מכריעים פחות או יותר, תרם למצב המחלה. רחוק ממני להעביר את המסר כי מרכיב ההחצנה הרגשית הוא הגורם העיקרי או הישיר לרוע זה; מטרת המאמר היא רק לרגישות את הקורא ובכך השתמשתי בשני אלמנטים המאפיינים לצערי את זמננו: הגוף החולה והנפש המודחקת.
ההיסטוריה של הפסיכוסומטיקה מלמדת אותנו שהגוף הוא האמצעי האחרון שעומד לרשותנו כדי לבטא בעיות נפשיות שאחרת בקושי היו מוצאות ביטוי. לכן, אם הגוף לוקח אחריות אחרונה, כמוצא אחרון, על התוכן המפריע והמודחק של הנפש, תשומת הלב (לעיתים אובססיבית ומעוותת) שהחברה שלנו שומרת עבורה יכולה להיות מוצדקת במובן מסוים ... שאנחנו לא משכילים באותה מידה לטפל בנפש שלנו באותה קפדנות. אני מקווה, במיוחד בתקופה היסטורית זו בה הנגיף הדגיש למרבה הצער את ממד גופנו בצורה ברורה יותר, כי חשיבותה של ההגנה הפסיכולוגית, שתיהן קשורות קשר בלתי נפרד, תמשיך להיות מודגשת יותר.
