כפי שזה קורה באופן מחזורי אנחנו באים במגע עם דיסציפלינות שאנחנו מכירים את הצורה, את הביטוי שלהן, אבל אנחנו לא לגמרי מבינים את המהות, במיוחד כשמדובר בספורט חורף.
אנו נותנים הערכה תמצית, שטחית, אסתטית בלבד ללא תוכן שיכול לתאר את ההכנה, את העבודה הדרושה להשגת הביצוע.
החלקה אמנותית, או יותר נכון החלקה אמנותית, היא אחת מאלה.
נתקלתי במבחנים האולימפיים ובכל פעם התגובה תמיד זהה.
משקט לכאורה לפני התרגיל גדל שנייה אחר שנייה לפי המתח והחרדה בין צעדים, החזקה, הרמה וקפיצות זרוקות.
אתה מעורב לחלוטין במחווה הספורטיבית, בכוריאוגרפיה, בסינכרון בידיעה שהטעות יכולה לעלות בכל המירוץ.
אתה הולך לחשמל.
המתח סוחט אותך עד גבול עצירת הנשימה שמתפוצצת בנשימה משחררת בסוף המוזיקה.
וזה רק ההשפעה של מי שאכפת לו.
מיד אחר כך, בראש קריר, אתה מפרט את הקשיים אבל מעל הכל את המורכבות.
מחליק הוא 3 גברים/נשים ביחד. מעין גיבור-על שחייב למזג 3 אישים ומאפיינים שגורמים לו ללכת מהר יותר, גבוה יותר, רך יותר, שלעולם לא גורמים לו ליפול.
זה מחשבון, מתמטיקאי עם גלגיליות שיש להבחין בהן לצורך דיוק ואיזון עם תמיכות מעורפלות בהתאם לביצועים של האחר ובהסתמך לא רק על החישובים של האדם עצמו. תלמיד של הגוף שלו ושל בן זוגו ששם את מבטחו, הסיפור שלו בידיים של מישהו אחר.
זה מִתְעַמֵל שמתנסה באקרובטיקה בטמפרטורות לא נוחות לנפש ולשרירים, המתבטאת בקורה חלקה ונעה ועבורה יצטרך לעבוד בכוח, גמישות,
זה א רַקדָן שמשלבת קצב עם תחרות, מוזיקה עם נקודות, הבעה עם תוצאה.
3 אישים בספורטאי.
3 עבודות נפרדות ועכשוויות לעשות.
התיאור הזה ברגע שאתה כותב אותו, ברגע שאתה קורא אותו, מעורר מתח.
ואז, בדיוק כמו כשהמירוץ מסתיים, אתה חושב על האיכות והעבודה הדרושה כדי להגיע לפסגה ומבינים שכל זה עלול להיסכן תוך מאית השנייה.
מתח הופך לחשמל. חשמל הופך לחרדה.
סעיף החלקה על הקרח, חרדה חשמלית בא ספורט נולד.
