הרובה נח בגסות בין כתפה של אמיליאן לבין הזקן המעט מטופח שבלט מלחייו: העין הימנית הקפואה מקובעת בעינית.
הפעימות הואטו, הנשימה חסרת הנשימה הפכה לקצב, לקצב הרמוני יותר ויותר. הירייה הראשונה התפוצצה והשאגה הראשונה התפשטה באוויר: עבר זמן רב מאז שהרגיש את הריגוש שרק חמישים המטרים האלה יכולים לתת.
כמעט שנתיים בלי הציבור לא השכיחו מאיתנו כמה חשובה היציע בספורט הזה; ובוודאי שעוד תהיה המתנה, אבל כאשר אנתולץ ורופלדינג, שני המקדשים הקדושים של ביאתלון, יחזור לזרוח עם דגלים וצרחות, הכל יהיה קסום יותר.
מיד פרצה המכה השנייה: זה היה ריקוד. האצבע המורה הימנית נעה במהירות ובקלות בין ההדק למגזין. דרך השלישית. גם הרביעי לבן. החמישי היה עכשיו מובן מאליו. כל הדגלים עם הטריקולור הטרנס-אלפיני החלו להתנופף מכתפיה של אמיליאן. זו הייתה מהומה של כחול, לבן ואדום.
המאמנים צהלו ואמיליאן גם צהלה מי, לאחר שהחזיר את הרובה על כתפו, הוא כבר היה בכיוון היציאה מהאצטדיון. המבט על היציע, הזרועות לשמיים.
היו עדיין שלושה קילומטרים בין הילד הצרפתי לקו הסיום, אבל זה היה שלושה קילומטרים מתוקים מאוד. למרות כל זאת, הייתה זו הישורת האחרונה שמסגרתה באופן סופי את המירוץ הגדול של אמיליאן.
לאחר שהצלחתי להפוך את הפגישה האחרונה למעין חגיגת ניצחון, להעריך את המסיבה של לה גרנד-בורננד, שיום קודם לכן הוא שמח עם הניצחון של הפייבוריט האחר, Fillon Maillet, יצא למצוד אחר אחד מאלפי הדגלים שצבעו את אנסי.
למראה קו הסיום, הזרועות הפסיקו לדחוף והצטלבו מול החזה, והעלו בהכרח את התרוממות הרוח של מתיו ואן דר פול לרגל השלב השלישי בטירנו-אדריאטו. הזרועות המשולבות האלה והאוויר המתריס הזה לא מייצגים רק את הצהלה לביצועים נהדרים ומעולים. יש משהו יותר, הרבה יותר חשוב. יש את ההצגה.
זה של ביאתלון בצרפת זה עולם שכבר גדל הרבה, עובר תוך כמה שנים מהבעלים של תופעה כמו מרטין פורקייד לקבוצה שלמה יותר מתחרותית שבה לא רק אמיליאן (ז'קלין) ו-(קוונטין) פילון מיילט בולטים, אלא יש גם גוויג'ונט, דסטייה וקלוד (השליח האולימפי יהיה כיף, ולא מעט). ולתנועה שכבר צומחת להיות ספורטאי שלא נותן לך את הוודאות לנצח, כפי שאולי פורקייד עשה, אבל שמבטיח כיף, זה עושר שלא יסולא בפז.
כי לא משנה איך, בכל מקרה אמיליאן תמיד ימצא דרך לשחק מצולע מכריע. אז חייבים להודות שהבחירה איך להתמודד עם זה נותרת מוטלת בספק: רק תסתכלו על שתי הפעמים הקודמות. בשני המקרים הוא החליט לכפות את הקצב על מגלשיים ולהצהיר על המצב הגופני הגדול, אבל אז, הגיע לרגע המכריע, הוא תמיד הרס את המירוץ. כל ספורטאי היה מעדיף לא להסתכן, מתוך תשומת לב לשתי ההרפתקאות הללו, ולזכות לירות עם האחרות.
אבל לא. בפעם השלישית הוא בחר בדרך המסובכת יותר: הוא התחיל לדחוף והפער בינו לבין היריבים התרחב, עד כדי כך שכבר בהקפה השנייה החל שעון מטווח הירי לתקתק הרבה יותר מוקדם מזה של הרודפים.
אולם הפעם, רק אחד מתוך עשרים הכדורים שנורו הגיע בסופו של דבר מחוץ למטרה: הרובה החליט לבסוף להיות חבר שלו. יש כאלה שלומדים מטעויות וכאלה שתמיד נופלים עליהן. ואז יש את אמיליאן ז'קלין, לפיה הטעות חייבת להיות זו שתלמד ממנו.
אמיליאן ז'קלין הוא ביאתלט צרפתי (יליד 1995) שבעונה החמישית מבין גדולי הספורט הזה כבר יכול להתהדר ב-6 מדליות עולם, מתוכן 3 תארים עולמיים, וכן 26 פודיומים בגביע העולם (6 ניצחונות) . למרות זאת, אנסי הוא הניצחון הראשון שלו ב-Mass Start.
