יש כמה שיח שצריכים למצוא קרקע פורייה אך ורק בברים. בדיוק מהסיבה הזו מרשים לראות שרבים מהנושאים הללו מתחילים לפרוח לא רק בתקופת שיא המדינה, אלא גם במכוני הטלוויזיה הגדולים שבהם הנושאים שיש לטפל בהם צריכים אולי להיות גבוהים יותר, כי גם כשזה מגיע לספורט, יש נושאים נמוכים יותר ויותר, יותר ראוי ופחות ראוי.
אבל בעידן של אח גדול (האח הגדול), שמדיסטופיה אורווליאנית הפכה לתוכנית טלוויזיה המונית (מסה שבה מעטים מאוד זוכרים את מקור הכותרת), מה שנמוך הוא גם מה שמוציא את המרב מהקהל.
ברור שאנחנו צריכים לחיות עם כל זה, אבל תמיד עם עין על אלה מעט גיבורים שעדיין מנסים לטפח כמה צמחים קטנים שבוודאי לא יניבו כמויות תעשייתיות של פרי, אבל מצד שני ישימו את האיכות במרכז תשומת הלב.
תשומת הלב! אל תלכו שולל: לפעמים משהו מעניין באמת יכול להגיע מדברי הבר האלה, אבל רק ורק אם מוקדש לזה זמן, כמו גם מנה טובה של תשומת לב ואכפתיות.
יש, שאני יודע, א חובב אופניים שמעולם לא דן בשילוב הקיומי - כמעט - של "ג'ירו-טור". "קורסה רוזה-גראנד בוקל", "מגליה רוזה-מגליה גיאלה" הם כולם נושאים שמתפצלים ומחלקים לא רק צרפתים ואיטלקים, אלא גם איטלקים ואיטלקים, כמו גם צרפתים וצרפתים.
אולם כעת נראה כי המחלוקת על מיהו מרוץ השלבים הגדול ביותר של עונת האופניים מקבל תפנית ייחודית ומכריעה ללא תקנה.
יחד עם זאת יש לומר שמרכז הכובד הזה, שהוסט כולו לכיוון הטרנס-אלפין, הוא שאלה טהורה של כסף: לא יוקרה, לא תהילה, רק ורק כמה כסף נע מאחורי אירוע כזה או אחר נחשב.
אבל למה זה קורה ו עם זאת, שרכיבה רומנטית כבר לא קיימת מי הניח את האתגרים הנצחיים בין קופי לברטלי?
נבחרת בסבב עולמי חייבת להיות מסוגלת לסמוך על תקציב מינימלי שיוגדר ככזה, תקציב שמגיע מהספונסרים שה- נבחרת יכול למצוא. השמות הגדולים שהימרו על רכיבה על אופניים כדי להרוויח הם שונים: בואו נחשוב רק על הענק האנגלי INEOS על ידי ג'ים רטקליף (שנכסיו יסתכמו ביותר מ-3 מיליארד יורו) או על הקזחים מאסטנה (שהשתלטו ב-2006 על ידי קונסורציום של כמה מחברות האנרגיה החשובות בארץ).
קבוצות הרכיבה לא לוקחות, כמו שקורה בספורט מוטורי, חלק בזכויות הטלוויזיה, אבל מעט שינויים כי המטרה היא בכל מקרה להציג את המותג מול המצלמות, אולי לשלוח רץ אחד או שניים בריצה כדי לקבל במה אקסקלוסיבית עוד יותר.
ברור שלא לכל התחרויות יש את אותו סיקור תקשורתי: במובן הזה הטור דה פראנס מנצח את הג'ירו ד'איטליה "עם הידיים בכיסים". המספרים של הצרפתים מרשימים: הסיור לבדו מציע לנותני החסות השונים 70% מהנראות השנתית שלהם. יתר על כן, אם ל-Grand Boucle יש מחזור של כ-150 מיליון יורו (הג'ירו לכל היותר 70, לפני קוביד), יותר ממחצית מההכנסות הללו מגיעות מטלוויזיה (אנחנו מדברים על 80 מיליון בערך).
המשדרים הרשמיים של התחרות הם France TV Sport ואירוויזיון, אם כי בסך הכל יש יותר משלושים שידורים ברחבי העולם המשדרים בשידור חי את שלושת השבועות של המירוצים. אז מעניין להשוות את מערכת היחסים בין ASO ל-France TV Sport לזה שבין RCS Sport ל-RAI: בעוד שבצרפת יש הסכם מוצק בין הטלוויזיה למארגנים שמעמידים 25 מיליון בשנה עד 2025, בבל פאזה כל שנה אנחנו צריכים להיות עדים לשעמום הרגיל הלוך ושוב בין RAI ו-RCS Sport שכמובן מסתיים בהסכם עני בהרבה מהטרנס-אלפיני.
הדרך אחרת מאשר ה נבחרת צריך להרוויח הוא בעצם זה של פרסי מירוץ ואפילו כאן אנחנו יכולים לומר שהגראנד בוק שווה פי שניים מהקורסה רוזה. למעשה, במהדורת 2018 סך הפרסים בצרפת הגיע ל-3 מיליון יורו, בעוד שבאיטליה המארגנים העמידו לרשותכם 1,5 מיליון בלבד. היכולת למצוא ספונסרים וספקים היא משימתם של המארגנים, שככל שהם חזקים יותר, כך הם מסוגלים להעשיר את המירוץ וכתוצאה מכך להפוך אותו לאטרקטיבי יותר עבור אילי הדו-גלגלי.
לכן אין זה מפתיע שארגון Amaury Sport האמריקאי (ASO) מגיע למקום שבו RCS Sport עדיין חולם לדרוך. בתוך כל זה יש גם להודות שמשימתה של ASO מוקלת על ידי היוקרה הגדולה שיש לתחרות הצרפתית ברמה הספורטיבית העולמית: היא נולדה ראשונה, יש לה את ההגעה האייקונית ל- לה שאנז אליזה, יכול לסמוך עליו תנועת רכיבה ערה יותר ועוד אלף סיבות מפוקפקות פחות או יותר.
כך הבחירות של האלים נראות ברורות יותר צוות גדול להציב את ההרכבים הטובים ביותר בטור, ולא בג'ירו, מה שמשאיר את הפירורים לנתיב שהשנה נראה ממש מבטיח אבל שיוכל לסמוך רק על 2 חברים בטופ 10 של UCI: ריצ'רד קאראפז וג'ואאו אלמיידה. בנוסף לאלופת אקוודור ולפורטוגלי, יהיה גם וינצ'נזו ניבאלי (אסטנה), האצן מארק קוונדיש (שעם ארבעת הניצחונות בטור בשנה שעברה השווה את השיא של אדי מרקס במספר השלבים הצרפתיים שניצחו באופן מוחלט, כלומר 34) והכוכבנית טום פידקוק, אלוף העולם בסייקלוקרוס. בקיצור, הקאסט לא הכי גרוע, אבל נראה שנצטרך להתרגל לראות עוד ועוד הג'ירו ד'איטליה כנקודת שיגור לצעירים מבטיחים ומסלול סוף קריירה לתפארת ישנה, כי ביולי בצרפת יהיו כל כוכבי הרגע: אלאפיליפ, ואן דר פול, ואן ארט, פוגאקר, רוגליק הם רק השמות שעושים הכי הרבה רעש, אבל רשימת התופעות יכולה להימשך עוד כמה שורות.
האם ניתן לעשות משהו כדי לשנות את המגמה הזו? במאי לא, להיפך: צריך לשבת על הספה (או למי שיכול ללכת לרחוב) ו תהנה מההצגה, כי גם בלי התקפות העלייה של "Pikachù" (Pogacar) או בלי מקצבי התופת של WVA (Wout Van Aert) אפשר ליהנות: אולי זה הזמן המתאים למיקל לנדא האומלל הנצחי או חזרה בסטייל של הזוכה לשעבר טום דומולין. הדבר הטוב הוא ש זה יהיה ג'ירו בלתי צפוי, בניגוד למהדורה הקודמת שבה היה קשה יותר לברנאל להפסיד את "הגביע האינסופי" מאשר לזכות בו.
ב-6 במאי זה מתחיל, אבל מהונגריה, שם יתקיימו שני שלבים המתאימים לספרינטרים ובאמצע מבחן זמן שעם זאת לא יעשה הבדל קטן. החזרה לבל פאזה מתחילה מיד ברעש: 172 ק"מ בהרי סיציליה עם הגעה לאטנה. קריאה אמיתית ראשונה לאנשי הסיווג. ימים לאחר מכן עולים על חצי האי נוגעים בפרוצ'ידה (בירת התרבות של איטליה), מוליסה, אמיליה ואז ממשיכים לגנואה ואז עוברים לפיימונטה ולבסוף רואים את האלפים האימתניים.
ההתחלה היא הטיפוס לקון, ואז מיד חמשת הכוכבים של שלב 202 הק"מ שמחבר בין סאלו לאפריקה. אבל שלב רג'ינה הוא ללא ספק מספר 20: מבלונו ועד למרמולדה (פאסו פדיה), כשבאמצע מעבר סן פלגרינו ומעל לכל מעבר פורדוי, שעשוי להתגלות כקוצר הקורבנות המפוארים.
אבל בוודאי צריך לעשות משהו כי הקורסה רוזה לא ראויה כל כך מעט תשומת לב: זה עדיין תיאטרון שאירח קרבות הרואיים, עליות מסחררות ואת המבצעים הגדולים ביותר שידע הספורט הזה. קודם כל, עלינו להבין שרכיבה על אופניים - כמו כל דבר אחר - הולכת כעת לכיוון הזה ואי אפשר עוד לספר את הסיפור שהחזרה לרומנטיקה של הרכיבה עדיין אפשרית.
אולי שאיפות יחזרו לפקד על הכסף, אבל זה בהחלט לא משהו שיקרה בזמן הקרוב. כתוצאה מכך, אם לא ניתן להגיע לרמות הכלכליות של מה שמוגדר כעת "סגסוגת העל" של שני גלגלים, נוכל רק להסתפק במירוץ המרתק ביותר. ולגבי הדוגמאות, נמתין בקוצר רוח לזמנים טובים יותר.
הזמנים שבהם נפסיק לספר לעצמנו אגדות וברחובות יחזרו סוף סוף לחיות את האפוס.
