נוסטלגיה היא מצב נפשי יצירתי במיוחד.
זה דוחף אותך ללא הפוגה להסתכל אחורה בזמן שאתה חי במתנה שאתה לא אוהב במובנים מסוימים, זה לא גורם לך להיות מרוצה.
נוסטלגיה מובילה אותך לא פעם לעשות טעויות, היא גורמת לך לראות בפתרונות עכשוויים כפויים, היא עושה דה-לגיטימציה להן והופכת אותם לחלשים. זה לא עוזר לך לראות את העתיד כתוצאה של ההווה.
זה מקפיא אותך אתמול.
יחד עם זאת זה מגרה אותך להבין מה השתבש בין מה שחווית לבין מה שהמציאות מציגה לך, איזה חלק באבולוציות אבד.
בזמן הזה אני נוסטלגי במיוחד לספורט שעבד על מורשת, מורשת ומסורות.
ספורט למועדון ולא למועדון.
לא השתקפות אלא עולם מקביל שבו, בניכוי חוויות רעות, כולם הצליחו להציל את עצמם.
ספורט שבו אנשים הם חיו במציאות פיזית ולא במציאות מדומה.
אני נוסטלגי לברוסקולינו באצטדיון, לרדיו, למשחק ביום ראשון, לאולם הספורט המלא, לעימות החזיתי, נוסטלגי לרעש האירועים הגדולים שחווים אנשים ולא בטלוויזיה.
חוויתי את השינוי. וזה גרם לי להיות אפילו יותר נוסטלגי.
ראיתי מסורות מפרקות, הופכות אותן לחלשות, שבריריות, עירומות.
ראיתי את סדר העדיפויות משתנה בין אלה שניסו להחיות את הספורט בקרב אנשים לבין אלה שרוצים היום לשנות את ה-DNA של הספורט, להדביק אותו לספה ולכיסא.
כן אני כן נוסטלגי למשחק הווידאו כפרס ולא ככלי.
אני סובל בכאב מהתלות הכלכלית שממנה סובלים גם תהליכי החינוך בספורט, ומערערת את רמת היחסים בין מחנכים ותלמידים.
אז אני נושף, אני כותב, אני חושב, אני זז (ברציפות), אני מחפש פתרונות שאולי לא קיימים.
אני חושב שיש ירידה בגישות הספורט ובחינוך. לספורט. לכולם.
וככל שהנוסטלגיה צומחת, כך אני מאמין שנוכל לחזור ולחוות את העתיד.
משחזר. פוקלורי, מנהגים, אגדות.
ואני מבין שנוסטלגיה מתחלפת ב רומנטיקה, תחושה ותנועה תרבותית מונחית על ידי פעולה, על ידי האנו והאגו. מהשלם שמערער את האגואיזם או ליתר דיוק, האגואיזם של ה"אנו" שמבזר את האגו.
אני חוזר לדרך המציאות ועוזב את הפילוסופיה האישית שלי, שבנוסף להיותה ענייה גם לא מוכנה, ואני אוהב את הרבים, זה מחייה אותי. להיות ביחד, להסתכל אחד על השני, לגעת אחד בשני, להחליף תגובות, לדון, להתעמת זה עם זה על סף עימות.
אני מבין את זה אני מתאר את אופי התחרות. במקום שבו 5 החושים אינם נהנים אלא חיים את מיטב התעלותם, הם לא רק רגועים, הם מתפלשים בהשלכות היוצרות את התגובות שלהם.
מהות החוויה הספורטיבית האמיתית. החינוך הטוב ביותר.
מה שזה לא יהיה, כגיבור או כצופה.
הגיע הזמן להתבוננות.
E אני חושב על הצרכים של התקופה העכשווית ביחס לנוסטלגיה ורומנטיקה.
על איך להביא אותם לחיים ולהפוך אותם לפונקציונליים. וזמן התקשורת מגיע, של המסר שכבר לא יכול להיות זה שנכתב לפני עשרות שנים אלא זה שנכתב באותיות עדכניות.
תוכן ישן אבל עם מילים צעירות ולא להיפך. חינוך באמצעות מילים, חינוך גם באמצעות כלים חדשים. בקושי אבל תעשה את זה.
להסתכל על העבר כעל משהו שלא ניתן לשחזר אלא לשחזר וליהנות ממנו.
העבר צריך את האורות הנכונים והאורות נותנים לו את התקשורת, הקידום, המסר.
השמלה שעושה את הנזיר.
שדר לקשישים שהוא צדק בחלקו, למבוגר שחייב לסמוך על העבר, לאדם הצעיר שלא הכל היה שגוי. בשביל מה? כדי לקרוא את זה ולנסות לשנות מסלול ולעזוב את הסחף.
אולי אנחנו הנוסטלגים צריכים להפוך לרומנטיקנים חתרניים שמשתמשים בהיגיון.
לתת לספורט את האחריות הנכונה, לתת לו מרחב פיזי, לחייב אותו כרצונו עד למיצוי תרבותי.
לא דרך מסכים או פרוטוקולים אלא באמצעות תנועה.
הכל מתוך מטרה, מטרה, לא לשאת מסר מרוחק של דברים שנעשו היטב אלא מסר שכבר נעשה בו שימוש לעשות דברים חדשים שונים מהיום, כשהבסיס חי ולא מסייע, השלם ולא האגו.
סעיף נוסטלגיה, רומנטיקה ותקשורת בא ספורט נולד.
